היה זה ב- 20 בנובמבר 2000, כ"ב בחשוון תשס"א. בבוקרו של אותו יום יצא מכפר דרום שבגוש קטיף, אוטובוס שהסיע את ילדי היישוב לבית הספר. בין יושבי האוטובוס הייתה חלי חדד, אז ילדה בת 8 בסה"כ, תלמידה בכיתה ג' בביה"ס בנווה דקלים, שעבורה היה זה עוד בוקר שגרתי, או לפחות כך חשבה. אז, ברגע אחד נורא, הכל התהפך.

מיד עם צאתו של האוטובוס מהיישוב פוצצו שלושה מחבלים מטען-צד סמוך לאוטובוס, פיגוע שגבה את חייהם של שניים מתושבי המקום, גבריאל ביטון ומרים אמיתי ז"ל, ופצע 11 נוספים בדרגות שונות. גם חלי הייתה בין הפצועים.

"ההחלמה מהניתוח הייתה לא פשוטה, ואפילו החלפת תחב"ישבתי ליד החלון, ואני זוכרת שהוא התנפץ. בגלל עוצמת הפיצוץ לא שמעתי מה קורה סביבי. הבנתי שזה פיגוע וניסיתי להתיישב על הרצפה כי ידעתי שכך צריכים לעשות, אך לא הצלחתי בגלל הפציעה ברגליים, אז נשכבתי על הספסל. הנהג הצליח איכשהו, במה שנראה בדיעבד כנס גדול, להמשיך בנסיעה בזמן שיורים על האוטובוס, עד שהגיע למוצב צבאי סמוך ושם פרצו החיילים לאוטובוס וחילצו אותנו. רק כשהוציאו אותי מהאוטובוס התחלתי להרגיש את הפציעות, בשתי הרגליים ובראש", מספרת חלי.

היא הובהלה, ביחד עם שאר הפצועים, לביה"ח סורוקה בבאר שבע, שם הוכנסה לניתוח חירום לטיפול בפציעותיה. בין הרופאים שטיפלו בה, היו גם רופאת ילדים בכירה בשם ד"ר לורה הרצוג, ובעלה ערן, רופא מרדים במקצועו, שהשתייכו אז לצוות הטיפול בכאב בילדים. ד"ר הרצוג לא תשכח לעולם את אותו יום וגם את אותה ילדה חמודה בת 8 שבה טיפלה: "היינו שם כשהפצועים התקבלו בטיפול נמרץ, ובעלי אף היה הרופא המרדים בניתוח של חלי. היא הייתה ילדה מתוקה ונוצר בינינו קשר מיוחד במהלך האשפוז שלה. ההחלמה מהניתוח הייתה לא פשוטה, ואפילו החלפת תחבושות הייתה פרוצדורה כואבת ולא נעימה. ד"ר לורה ובעלה טיפלו בי במסירות, נתנו משככי כאבים, עבדו איתי על דמיון מודרך, ובזכותם עברתי את הפרוצדורות האלה בצורה נעימה וטובה", אומרת חלי.

לאחר שחרורה של חלי מבית החולים, הן לא התראו יותר. בשנת 2001 החליטו בני הזוג הרצוג להעתיק את מקום מגוריהם לגולן מטעמים אידיאולוגיים. הם התיישבו במושב יונתן, וד"ר לורה החלה לעבוד במרפאות כללית באזור. ואז, יום אחד, בשנת 2005, קרה הבלתי יאומן.

"אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול", מספרת ד"ר לורה, "באותו יום נכנסה אלי לחדר אישה עם נערה בת 13 שמתחבאת מאחוריה עם חיוך קטן. האישה שאלה אם אני אותה ד"ר לורה שעבדה פעם בסורוקה. עניתי שכן, ואז היא אמרה שבתה זו חלי חדד שטיפלתי בה אז אחרי הפיגוע. מסתבר שהם הגיעו למושב אבנ"י אית"ן יחד עם גרעין של יוצאי גוש קטיף".

מאז השתיים לא נפרדו. ד"ר הרצוג טיפלה בחלי כרופאת ילדים עד שבגרה, והיום, כשחלי כבר נשואה ואם לילדים, היא ממשיכה לטפל גם בהם. אבל אם חשבתם שבזה הסתיים הסיפור, טעיתם. חלי חדד, שהפכה לימים לאחר נישואיה לחלי רייפן, החליטה ללמוד סיעוד ולהיות אחות במקצועה, ומזה כבר 4 שנים שהן עובדות יחד, זו לצד זו, במרפאת "כללית" שבחספין, ואף מתנדבות יחדיו ב"איחוד הצלה".

"אני חושבת שיש קשר בין מה שעברתי לבחירה שלי להיות אחות", אומרת חלי, "בתור מי שהייתה שם ונזקקה לעזרה, אני רואה זכות מאוד גדולה בלהציל חיים. אני גם אחות טיפת חלב וגם אחות במרפאה הראשונית ואני מאוד אוהבת את השילוב הזה שבו העולמות נפגשים, את הגיוון ואת העבודה הקרובה עם המטופלים בקהילה".

"והיא אחות מצוינת, שעושה עבודה נפלאה", מוסיפה ד"ר הרצוג בחיוך. ואם תרצו עוד סוף אחד טוב לסגירת המעגל, הרי שאיתי, בנה הקטן של חלי, בן השנה וארבעה חודשים, נולד בדיוק 20 שנה לאחר הפיגוע, בכ"ב בחשוון תשפ"א. ואם זה לא ניצחון הרוח על תלאות החיים, אז מה כן?