אל״מ(במיל׳) צביקה לוי מקיבוץ יפעת, האבא של החיילים הבודדים, כבש הערב את הבמה ואת הלב, בטקס הענקת פרסי ישראל בבנייני האומה בירושלים. הקהל עמד ומחא כפיים לאיש והאגדה, שהקדיש 25 שנים מחייו למען החיילים הבודדים, עד שלקה במחלת ניוון שרירים המשתקת את גופו ומסכנת את חייו
זה היה מרגש במיוחד. חתני פרס ישראל לשנת 2017 ישבו במקומותיהם על הבמה בבנייני האומה ולצידם צביקה לוי על כסא הגלגלים המיוחד שלו, מאז לקה בניוון שרירים המשתק את גופו. כשמנחת הטקס קראה בשמו כמי שקמבל את פרס ישראל על מפעל חיים, ועל מסך הענק הוקרן הסרטון שהוכן מבעוד מועד, המספר את סיפור חייו של צביקה לוי(69), כבר עמדו מאות אורחי הטקס על רגליהם והריעו ממושכות, רבים אף הזילו דמעה.
גם נשיא המדינה, ראובן(רובי) ריבלין, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר החינוך נפתלי בנט, נשיאת בית המשפט העליון השופטת מרים נאור, וסגן יו״ר הכנסת מאיר כהן, ניצבו שם לצידו של האיש שזכה לכבוד ולהערכה ולא חסכו חיבוקים ונשיקות ללוי שהקדיש את 25 השנים האחרונות בחייו למען החיילים הבודדים. זה היה מפעל חיים של איש אחד, שיצק לתוך התפקיד המיוחד הרבה נשמה ולב ענק. 24 שעות מסביב לשעון הוא טיפל בכל חייל או חיילת, סייע בהשגת דירה בקיבוץ, משפחה מאמצת, הגיע לכל טקס שלהם בצה״ל, ובמידת הצורך אף טיפל בבעיות איתן התמודדו החיילים הבודדים ביחידה שבה שירתו. בכמה מהמקרים אף נאלץ לוי ללוות למנוחות חייל בודד שנהרג במהלך שירותו הצבאי, שמר על קשר הדוק עם בני משפחתו של כל חייל וחיילת ובימי הזכרון הקפיד להניח שיח כותנה על קברו של כל חלל של חטיבת הצנחנים שבה שרת שנים ארוכות כלוחם וכמפקד.
אל״מ(מיל׳) צביקה לוי, על במת בנייני האומה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו במעמד קבלת פרס ישראל על מפעל חיים צילום: לע״מ
כשקיבל צביקה את תעודת הפרס הוא ביקש לומר כמה מילים ובניגוד לכללי הטקס, הדבר ניתן לו. "לפני 16 שנה, חיילת בשם ג'ולי ויינר יצאה מקיבוץ זיקים לבה"ד 1, להתחיל קורס קצינים״, סיפר צביקה בהתרגשות ולא הותיר עין יבשה באולם, ״היא ביקשה שאחכה לה בשער עם חבילה וחיבוק. היא צלצלה אלי מצומת אזור בתחנת הדלק ואמרה לי 'צביקה, בוחנים אותי על התקווה, אתה רוצה לשיר איתי?'. אמרתי בשמחה. היא שרה בית ואני שרתי בית, אני שרתי בית והיא בית, ובסוף היא שרה לבד את התקווה. כשהיא הגיעה למילים להיות עם חופשי בארצנו, קולה נגדע ויותר לא שמעתי אותה", סיפר צביקה, ״ניסיתי לצלצל כמה פעמים והיא לא ענתה לי. אחרי שלוש או ארבע דקות היה מבזק בגלי צה"ל: 'פיגוע בתחנת אוטובוס בצומת אזור. יש הרוגים'. רצתי מהר, לבשתי מדי זית, כומתה אדומה על הראש וטסתי למקום הפיגוע. אמרתי להם שיש פה חיילת בודדה הרוגה, ׳אני אזהה לכם אותה במיידית' וזיהיתי אותה. היא הייתה עם הטלפון שמוט ומילותיה האחרונה של ג'ולי ויינר ז"ל, עולה מצרפת, היו מתוך התקווה. לכן, כששרים את התקווה בכל יום עצמאות, הזיכרון עולה בי, בדמי ובנפשי. ועד היום אני מניח שיח כותנה על כל קברי לוחמי צה"ל שאני מספיק במצבי להגיע אליהם. תודה רבה לכם".
